תמיד ידעתי מה אני רוצה

ולא, זה לא היה גלידה ומסטיק ותיק מותגים לעצמי.

רציתי בשבילו, בשביל השם יתברך, בית עם חצר ובעל שלומד תורה וילדים.
רציתי להספיק לנוח בצהריים ולספר סיפור לפני השינה וכל יום תוספת של ירקות ליד הפחמימה בארוחה.
ביום רביעי לעשות קניות לשבת, בחמישי להתחיל לבשל ובליל ליל שישי לפרוס מפה בסלון בשביל האווירה ונרות משמן אמיתי, מה פתאום שעווה.

רציתי אותם, את שיירת ילדיי, עם עיניים תמות, לבושים תואם, שרים זמירות שבת בקול ראשון ושני כמו במקהלה.
רציתי להיות זקנה עם מלא קמטים תופרת לנכדים כפתורים סוררים ומפנקת בתותים עם שמנת.
אבל השם רצה אחרת.

החיים שהוא תכנן בשבילי מרגישים יותר כמו מערת שדים או רכבת הרים או כל מתקן אחר שהופך את הקיבה.
השכמה לתרופות עם שמות לועזיים מסובכים, ילדים שלושה שהתבגרו מוקדם מידי וחוץ מזה שהם באמת חמודים, הם מתקשרים אחד עם השני בקול ראשון ושני וצווחני.
ימים ארוכים של בית חולים ולילות לבנים, נרדמת בזריחה, אחותי כבר תבוא בצהריים תחמם משהו לארוחה. טוב שהמורה סולחת שהתלבושת לא מגוהצת, הרי יש גבול כמה אבא יכול להיות גם אמא.

אני מתבוננת עליהם, על החיים שרציתי, שברים שברים מפוזרים על רצפת המטבח, משוננים, כהים, אני בוהה בהם, מחפשת שם, את מה שהיה אמור להיות שלי ואבד.
מרימה עיניים, דמותי משתקפת בחלון שמולי ואני תוהה בבהלה? "מי זאת"?

הרי חני בכלל היתה צריכה להראות אחרת. צעירה יותר, מינוס כמה שברונות לב וכמה נזקי גוף.
וחושבת עליו, על אבא שבשמיים, מה הוא רואה בי? את מי שאני? אני שרציתי להיות? לפי מה הוא מחשב לי, לפי התוצאות? לפי הכוונות? ולאן הולכים ימים ארוכים ואבודים של חולשה שגונבת אותי? ואיך מחשבים צמות שקלעתי לבנות בכוחותיי האחרונים? ואיזה טעם בשמיים יש לחלה קנויה עם דג שטרחה עליו השכנה?

מבעד להשתקפות שלי, אני רואה את בית סבתי מהרחוב ליד, ניצולת השואה, בסוף ימיה, נגזרה עליה מחלת השכחה. היתה מחזיקה הפוך את התהילים וממלמלת כל מיני מילים. לפעמים רצתה להדליק נרות ביום ראשון כי "שבת היום" ואני מבינה שאם החיים שלי שברים, הרי החיים שלה הם שברי לוחות.

משה ירד מן השמיים וכשראה את גודל הטרגדיה של עבודת העגל, הפיל את הלוחות ככה שהתנפצו לרסיסים.
משמח ומרגש מחדש ומפתיע למצוא בכתוב ששברי הלוחות הלכו ביחד עם הלוחות השלמים לכל מקום.
פסק ר' יהושוע בן לוי לבניו "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (ברכות ח)

אני חוזרת להסתכל בשברים של חיי, נדמה לי שהם מחזירים קצת אור, מסנוורים את עיניי, משכיחים לרגע ממני את מה שאבד ולוחשים לי, חני, יש לך מקום בעולם, למרות כל מה שאבד כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".